<h1>חבור התשובה להמאירי — שבר גאון מאמר ב' פ"ח</h1>
<h2>דף כט.</h2>
לבאר בו הימים שאין ראוי לנהוג בהם אבלות ובאי זה דרך הם עולין למנין ז' ושלשים, ובאי זה צד גם כן הם מפסיקים, ובאי זה ענין יהיה האבילות שלא יהיה יותר מדאי ולא חסר מהראוי. ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעומת זה עשה האלים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו [קהלת ז'], שלמה ע"ה כיון בזה לפי דרכי הדרש להראות אופני דרכי השם ית' איך הם ישרים, ומזה היה מזהיר לאדם להזהר לעזוב דרכיו הרעים ולאחוז בנתיב יושר, ואמר תחלה ראה את מעשה האלים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, מלת ראה רוצה בו ראיית הלב והתבוננות הדבר במעשה השם יתעלה על דעת יושר דרכיו ואז תדע כי פעל האדם ישלם לו ולא תתאחר בזה כי חיי האדם נסים ובורחים ואחריהם מי יוכל לתקן את אשר עותו בחייו, והוא אמרם בדרש ראה את מעשה השם היאך הם מתקנים הכל לפי פעלותיו של אדם גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים, כי מי יוכל לתקן את אשר עוותו מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו', וזה לפי דעת הדרש, ביום טובה היה בטוב, ר"ל בזמן שיש בידך לעשות טובה היה בין אותם העושים הטובה, וביום רעה, בזמן שאירע לך אי זה רעה ראה והתבונן מה שהגיע לך מפועל זה הרע, ורז"ל דרשו וביום רעה ראה בזמן שתבא רע לרשעים ראה והתבונן בעניינם כי יד עונם הויה בם ויוכיח את במה שיראה מהם על דרך בענש לץ יחכם פתי [משלי כ"א], ואמנם אמרו גם את זה לעומת זה, הכונה בזה גמול לעומת פעולה אם טוב ואם רע, והוא אמרו על דברת שלא ימצא וכו', כלומר שלא ימצא מקום להרהר אחר מדותיו של הב"ה, כמו שנודע שהעדר הסדור בענייני בני אדם למראה עיני בשר הביא רבים לפקפק ביושר פעולותיו כמו שקדם, וזה שאמר על הצלחת הרשע בענין הארכה [קהלת ז'] ויש רשע מאריך ברעתו, שמלת הארכה אמנם תפול על כל פנים על דבר מוגבל, וכן אמרו ויש מורה על מיעוט, ואמרו צדיק אובד בצדקו, בי"ת בצדקו כבי"ת ברעתו, כלומר שהוא אובד עם היותו צדיק, לא שתהיה הבי"ת במקום בעבור, ואמנם יחס עליו מלת אבדה על דרך ההרחבה להפלגת צרתו, ולא חשש מחשבת המעיין טועה בזה לחשוב זה על אבידה אמיתית, שכבר יחס אלו הענינים לימי הבל, כאומרו בימי הבלי.
ויש מפרשים זה הפסוק על ענייני עולם ההויה וההפסד, אמר ראה והתבונן איך מסר כל ענייני זה החמר השפל להפסד ואיך תבקש מהם גדולות לבקש שלימות ונצחות, אל תבקש, כי מי יוכל לשנות סדר הבריאה ולתקן מה שנתעוות בזה המין מן העוות ברצון הממציא ית', ואמר אח"כ ביום טובה היה בטוב, כלומר אחר שאין בידך לשנות הסדר להוציא יקר מזולל, ר"ל להיות דבר יוצא מן החמר השפל מבלי הפסד, אין טוב באדם רק שיקבל תולדות הזמן כפי ההזדמן, ויגיד לעצמו העתידות לזמן ההווה, ולא יבהל לילדי יום ואל ישמח אל גיל, אבל יקבל את הטוב בשפה רפה, וזהו היה בטוב, לא אמר שישמח וישתגע בעשרו, אבל שיעמוד על עמדו בטוב ההוא ביום רעה שלא יבהל ואל ירבה דאגה במה שאין על ההנצל ממנו תחבולה, אבל שיראה ברעתו ויתיצב מנגד, ואמר גם את זה לעומת זה וכו', כלומר הטוב והרע, התיקון והעוות, ההוייה וההפסד, לכלם נתן הבורא זמן ועת שבו עזר והכנה לדבר ההוא, יהיה הדבר ההוא טוב או רע, מציאות או העדר, ואמר על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה, להורות שסבת הרע הוא סבת הטוב, ולא נחוש למה שיראה בעין המוני דברים שיש בהם מיעוט סדר והשגחה.
ואצלי לפרש על דרך הפשט ביום טובה שמח בטוב ההוא, אמנם אף בהיותך ביום טובה ראה בענין הרע העתיד לבא ואל תתייאש מן הפורענות, כי את זה לעומת זה עשה השם, ר"ל שלפעמים יתן טוב ופעמים רע, ואמר דרך צחות שהטוב והרע עומדים בשתי נקודות הקו זה נוכח זה ואפשרי לבא הרע כמו שבא הטוב, ולכן אל ירים לבך בטוב, ולהיות המקרה דבוק ייחס הענין הוא סבה, והוא אמרו על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה, ונמצא כלל הכוונה שעם היות האדם בשמחה אי זה מין ממיני השמחות שיהיה אין ראוי להשתקע בשמחה ההיא אבל שיזכור הצרות ולזה אמרו [כתובות ד' ע"א] אעפ"י שאין אבילות במועד דברים שבצנעא נוהג, והאריך בענין המועדים בענין הפסק אבילות ואמר, וממה שצריך לבאר מהקובר מתו ח' ימים קודם לרגל שמגלח ערב הרגל דוקא בשאר מתים אבל על אביו ואמו אינו מגלח עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו, שאין רגל מפסיק לענין זה, וכן כתב הרמב"ם [פ"י אבל ה"ה] והוציא זה מהירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ח] דתמן תאני ר' שמואל בר אבדימי דמיתת אימיה תמניא יומין מקמיה מועדא אתי שאל לר' מונא, א"ל כל דבר שהוא תלוי בז' ול' רגל מפסיק, במשלח פרע עד שיגערו בו חביריו ודא יום ל' וא' שהרי מקצת היום ככלו וקאמר ישלח פרע וכו', מיהו יש שקורין אותו דרך תמיהא כלומר וכי ישלח פרע וכו' אחר שפגע בו רגל ישלח פרע, ודייק נמי מדלא קתני עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו בעובדא דר' שמעון בר אבדימי, ובכי הא פוק חזי מאי עמא דבר.
ובענין צידוק הדין כתב רבינו משה שמותר לאמרו כלם כאחד במועד ובר"ח חנוכה ופורים שדומה לעינוי, ואעפ"י שיש מן הגאונים שהיו אוסרין לאמרו אנו מנהגינו כרבינו משה גאון שאין בו אלא הודאה לשם וקבלת דין שמים אין בו הספד וחילול המועד ואין לימנע ממנו, ולא עוד אלא שנתפשט מנהגינו בכך אף בניסן ותשרי שלא מכח הלכה ושלא מדברי גאונים לכבוד רגלים שבהם, וכן מנהגינו שלא לאמרו בשבת כל עיקר עד שחשכה וביום טוב לא נתברר לי, ורב האיי כתב מנהגנו לומר קדיש על המת ביום טוב שני ולומר בו תתכלי חרבא, אמנם בשבת נוהג דברים שבצנעא וי"ט בטלה ז', ואמנם ראוי לו להיות חרד ואל ישתקע בשמחת י"ט דרך זוללות, והוא שאמר שלמה ע"ה [משלי ט"ו] אולת שמחה לחסר לב ואיש תבונה יישר ללכת, ר"ל שהשמחה היא אולת וכסילות לחסר לב, והוא שמשתקע בה על דרך הוללות וישכח כל צרה ויקשה ערפו לכל מתעתד, אבל הנבון יישר לכת, כלומר שימצע דרכיו ויקח הכל לפי הזמן וכפי העת, שהשמחה בזמנה וההפך בזמנו, והכל לכונה מעולה ישמח במה שיגיע לידו מקיום המצוה אם בשבת אם במועד וידאג או יפחד לעתיד, וכל שכן שירעד להווה, ובימי האבל גם כן יהיה לבו סומך בשם יצדיק את הדין עליו וישוב לשם ויוחיל לו, ולא כמנהג הרשע בשמחתו ישמח אל גיל ויתענג בדשן, ובעת אבלו יתקצף במלכו ולא יקוה לרחמיו ולא ייחל לחסדיו, והוא אמרו [שם י'] ותקות רשעים תאבד, והוא אמרו גם כן מגורת רשע היא תבואנו ותאות צדיקים יתן, רוצה בו שהרשע בראותו ימי הרעה יפחד למה שנשאר לו ולא על צד שייטיב דרכיו על זה אבל מצד הכפירה ומיעוט הבטחון בשם, והצדיק אמנם יבטח בשם ותביאנו צרתו לפשפש במעשיו להזדרז בהטיב דרכיו, על דרך משל חכמי הערב בענין אבדת הממון, נחמת המשכיל במה שיפגשהו ממקרה ההפסד בב' דברים שמחתו והודאתו במה שנשאר לו תקותו וזריזותו בהשתדל למלא חסרונו, ודאגת הכסיל בב' דברים יגונו וכפירתו במה שאבד ממנו ופחדו על מה שנשאר לו, כן באלו הדברים מדה במדה, ואל זה הבטיחם להכשל הרשע במגורתו ולהפיק לצדיק תאותו, והוא שסמך אל זה מה שכבר דרשוהו על קצת אלו העניינים, והוא אמרו למעלה מזה ברכת י"י היא תעשיר וכו'.
